החלטה בתיק ת"פ 10291-01-12

רקע :

בקשה מטעם הנאשם 12, דני דנקנר (להלן: " המבקש") לזכות המבקש בגין טענת "אין להשיב לאשמה" מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: " החוק").

המבקש טוען כי משנסתיימה פרשת התביעה לא עמדה המאשימה בנטל המוטל על שכמה ואין בראיותיה משום הוכחה לכאורה לאשמת הנאשם בכל הנוגע לאישומים הנטענים כלפיו בכתב האישום. ההגנה נסמכת על האדנים הבאים:

א. עדות של עד המדינה, שמואל דכנר ז"ל, חסרת משקל ראייתי, כך ההגנה, הואיל ולא עמדה בחקירה נגדית של המבקש. גם לגופו של עניין סבורה ההגנה, כי עדותו של דכנר אינה אלא שקר וכזב, מעל היותה עדות שרובה ככולה הינה מפי השמועה.

ב. עדויות הנאשמים 5 ו-13 אינן מסבכות המבקש, והחיזוקים הנטענים ע"י המאשימה כחיזוקים, לא מהווים כאלה. אשר כך, סבורה ההגנה כי ראיות המאשימה מובילות למסקנה לפיה חברת המלח הפעילה "מאכערים" לגיטימיים לצורך קידום ענייניה במנהל. לחילופין, המסקנה שמבקשת המאשימה להסיק ממכלול הראיות הנסיבתיות אינה המסקנה האפשרית היחידה.

מנגד, סבורה המאשימה, המשיבה, כי בידיה די ראיות להרשעת המבקש. בוודאי ראיות המחייבות המבקש להשיב לאשמה.

מצע משפטי :

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 מורנו כדלקמן:

" נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".

משמעות הטענה היא כי גם אם יינתן מלוא האמון ויוענק מלוא המשקל לראיות התביעה, לא יהא בהן כדי לבסס את הרשעת הנאשם, ולפיכך יש לזכותו מהמיוחס לו כבר בשלב זה - תום פרשת התביעה. ויובהר, בשלב זה בית המשפט אינו בוחן את מהימנות ראיות התביעה ואינו מעריך את משקלן או בודק את דיותן. כל שעל בית המשפט לבחון הינו האם יש בחומר הראיות אשר הובא בפניו במסגרת פרשת התביעה, ראיות המפלילות על פניהן את הנאשם ומסבכות אותו לכאורה באחריות לביצוע העבירה [י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע 2009, כרך רביעי, עמ' 1662].